מה זה טקסט מדעי ואיך לכתוב אותו?

המטרה: לספר סיפור מדעי

טקסט מדעי נועד לשכנע – כמובן לא באופן מניפולטיבי אלא באופן הוגן ומדעי, אבל עדיין לשכנע. הטקסט מופנה לקהל-יעד מסוים, והמטרה שלנו היא לנסות להסביר לו מה הדבר החדש שגילינו, לשכנע אותו שזה נכון, ובעיקר – למה זה חשוב ומעניין אותו.

שימו לב – אנחנו רוצים לשכנע את הקורא שלנו למה זה מעניין אותו, לא למה זה מעניין אותנו (שזה אמנם מאד איכפת לנו, אבל לא כל כך איכפת לאף אחד אחר).

בגלל שהמטרה היא לא למסור עובדות אלא לשכנע, הטקסט שנכתוב לא יהיה אוסף עובדות אלא סיפור. הסיפור מתחיל מהגדרה של מטרה/שאלה, ואז מספר איך בדקנו ומה גילינו, כאשר לכל אורך הדרך אנחנו מקפידים לקשור כל פרט אל המסגרת הסיפורית הרחבה-יותר (אנחנו קוראים לזה ״להציג את הרציונל״). בסוף הסיפור מגיעים לפואנטה (מסקנות, מודל), והרבה פעמים גם נותנים חלק של to be continued (שאלות פתוחות, מחקרי המשך).

מה הכי חשוב לזכור כשמספרים סיפור?
(1) אנחנו לא מספרים אוסף פרטים אלא סיפור שלם – כלומר, רצף קוהרנטי.
(2) לזכור למי אנחנו מספרים את הסיפור ומדוע אנחנו מספרים אותו. את אותו מחקר בדיוק אנחנו נספר בדרכים מאד שונות לקוראים שונים או אם יש לנו מטרות שונות.

הטקסט לא נועד לדווח על הממצאים. פרט לסוגים מאד ספציפיים של מחקר או ממצאים, אין חשיבות לממצא בפני עצמו, אלא רק כשהוא מופיע בתוך הקשר ואנחנו מסבירים גם מה המשמעות שלו. אנחנו לעולם לא נותנים סתם מידע – תמיד נצרף אליו רציונל/משמעות: למה זה חשוב? למה זה מעניין? למה עשינו ככה? מה המשמעות של הממצא?

הטקסט גם לא נועד לספר את הסיפור האישי שלנו במהלך עבודת המאסטר או הדוקטורט. את הסיפור האישי נשאיר לקפה עם החברים, בעבודה נכתוב רק את הסיפור המדעי. נובעים מזה די הרבה דברים:

• לא נתאר את התגלגלות תהליך החשיבה שלנו, אלא אם כן זה משליך על המסקנות (או על מהימנותן).
• אם נתאר מטלה, לא נספר מה חשבנו לפני שבנינו אותה. נספר מה אנחנו חושבים עכשיו, אחרי שסיימנו את המחקר.
  לדוגמה, נניח שהעברנו מטלה למרות שלא היתה לה הצדקה תיאורטית לגמרי ברורה, אבל היא הצליחה. אין טעם לתאר בעבודה את ההתלבטות אם מראש המטלה מוצדקת או לא – הרי היא הצליחה, אז ברור שבדיעבד היא היתה מוצדקת. עם זאת, אם ההתלבטות עצמה רלוונטית לסיפור המדעי שלנו, אנחנו כן נרצה לספר עליה – כי היא חשובה, ו/או בשביל השקיפות.
• אם במחקר יש כמה מטלות, לא נתאר אותן בסדר בו המצאנו או העברנו אותן, אלא בסדר בו הגיוני לתאר אותן כדי לספר בצורה הכי אפקטיבית את הסיפור של המחקר שלנו.
• לא כותבים רפלקציה. זה מעניין אותי ואתכן.ם ואת המשפחה והחברים שלכן.ם, אבל לקורא מדעי אין עניין בחיים האישיים שלנו.

כותבים פעמיים

כותבים בשני סבבים:

בסבב הראשון כותבים את המדע. השלב הזה לא מיועד לקורא אלא לנו-עצמנו, בשביל לעזור לנו לחשוב ולארגן את המחשבות. הסבב הזה הוא למעשה עדיין חלק משלב עיבוד הנתונים במחקר, ובמקרים רבים נעשה אותו במקביל לעיבוד הנתונים. בשלב הזה אנחנו מתנהגים וחושבים כחוקרים.

בסבב השני כותבים את התזה (או המאמר). הסבב הזה מיועד להפוך את הטקסט למשהו קריא. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים במדויק (או כמעט במדויק) מה אנחנו רוצים להגיד, ומנסים לבנות את הטקסט כך שיאפשר גם לקורא להבין זאת. בסבב הזה, במובן מסויים אנחנו יותר מורים מאשר חוקרים. אנחנו נשכתב הרבה, וגם נמחק הרבה – במקרים רבים, בעקבות הסבב הזה הטקסט יתקצר, לא יתארך. כן, לכתוב קצר זה קשה (כמו הציטוט של מארק טווין: ״הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן״). במקרים מסוימים יהיה לנו קשה להסביר משהו, ואז נגלה שהיתה לנו טעות לוגית ונצטרך להחזיר את אותו עניין לסיבוב נוסף של שלב ״כתיבת המדע״.

חשוב שיהיה הפרש זמן בין 2 הסבבים. כדי להיות מורים טובים חשוב להיכנס לראש של ה״תלמיד״ (הקורא) ולקרוא את הטקסט בעיניים שלו. הזמן שחלף מאפשר לנו לשכוח את כל המחשבות שהיו לנו בסבב הראשון, ולקרוא את הטקסט של עצמנו באופן ביקורתי מנקודת המבט של קהל היעד.

כל אחד מהסבבים הוא בעצמו לא פעם אחת וזהו, אלא בד״כ כמה איטרציות של כתיבה. כמה? תלוי כמה רוצים לדייק. בעבודת מאסטר זה בד״כ יהיה 2-3 איטרציות בכל סבב, בדוקטורט או במאמר – יותר. וגם לזכור – בסופו של דבר ברור שהכל קצת מתערבב, ההבחנה בין הסבבים אינה מוחלטת.

לפחות במבוא ובדיון, גם את הסבב הראשון עצמו (כתיבת המדע) כדאי לעשות בשני שלבים: קודם נכתוב רק ראשי פרקים – רשימה של נקודות, רשומות בסדר הגיוני, כולל רפרנסים רלוונטיים. בשלב השני נכתוב את הטקסט המלא; בד״כ זה ייצא בערך ככה שכל אחת מהנקודות שרשמנו תהפוך עכשיו לפיסקה. שלב ראשי הפרקים מתמקד בגיבוש כללי של הרעיונות עם עצמנו, בשלב הטקסט כבר נחשוב יותר גם איך הרעיונות מתחברים, וגם על הפרטים הקטנים-יותר.