התקציר חוזר על כל האלמנטים המרכזיים של הטקסט – מבוא, שיטה, תוצאות, דיון. מבנה סטנדרטי של תקציר הוא כזה:
- רקע: משפט שמציג את הנושא וחשיבותו.
- פער ידע: משפט ש״מרים להנחתה״ לשאלת המחקר (ואולי אף מציג אותה): להצביע על השאלה ספציפית שעדיין אין עליה תשובה, על סתירה שקיימת בידע המדעי הנוכחי, וכו׳.
- שאלת/מטרת המחקר: לפעמים זה כבר יובהר ע״י (2), אם לא – מבהירים.
- שיטה: מה עשינו. בלי פרטים! נגיד מה סוג המשתתפים, מה בגדול הם עשו, האם היה ״טריק״ (למשל מניפולציה מסוימת, סוג מטלות מסוים). אם יש מדד אחד מרכזי – נציג גם אותו כבר כאן.
- ממצאים: בקיצור, וגם כאן – לא כל הפרטים אלא מה הפואנטה
- מסקנה (משמעות הממצאים)
במחקר יותר מורכב, עם כמה קבוצות של ממצאים ומסקנות, נעדיף לכתוב ממצא-מסקנה, ממצא-מסקנה, ממצא-מסקנה - מודל/היפותזה מרכזית שעלו בעקבות המחקר – אם יש בנוסף למסקנה.
- משפט סיכום – לסגור הכל יחד.
בתקציר חשוב – אפילו יותר מאשר בשאר העבודה – להיות מדויקים. יש מעט מילים אז לחשוב על כל מילה. לדייק במונחים, לא לכתוב דברים מיותרים, להבחין בין עיקר לטפל. והכי חשוב: כל-הזמן-כל-הזמן להיות מחוברים לרציונל הכללי, לחשוב על הקורא שלכן, ושיהיה סיפור קולח וברור ורלוונטי לקהל היעד.
כללי האוניברסיטה מאפשרים תקצירים ארוכים יחסית. אבל ברוב המקרים, תקציר באורך המקובל במאמרים (200-300 מילים) יעשה עבודה טובה ומדויקת יותר מתקציר ארוך.