הטקסט שלנו כולל מגוון סוגים של אמירות
הקפידו מאד להבחין בין:
- ממצא שמצאנו בפועל.
- מסקנה שנובעת ממנו (כלומר – זהו ההסבר היחיד, או הכי סביר, של הממצא).
- היפותזה/השערה – בחלקים שמתארים רקע/שיטה, יהיה מדובר בד״כ על השערה שאנחנו רוצים לבדוק. בחלקים של דיון (כולל דיונים קצרים במסגרת פרק התוצאות), מדובר על השערה שהממצאים שלנו לא יכולים לאשש/להפריך (מה שכבר בדקנו הוא כבר לא היפותזה – הוא הפך להיות ממצא).
- מודל – תיאור של מנגנון / אופן פעולה קוגניטיבי, שמשלב מסקנות והיפותזות.
מה זה “להקפיד להבחין”?
- לנסח כך שהקורא יבין מה המעמד של כל טענה בין 4 האפשרויות האלה.
- לוודא שלא קופצים הלוך-חזור ביניהן. מדברים בנפרד על ממצאים, על מסקנות, על היפותזות, ועל מודל. כשצריך לערבב סוגים של אמירות באותה פיסקה או אפילו באותו משפט – וזה בהחלט קורה שצריך – אז שמים לב טוב-טוב שהדבר
- לגבי כל נושא בו דנים: קודם המסקנה/ות והממצא/ים (בסדר הזה או הפוך, מה שעובד לכן טוב יותר), רק אח”כ היפותזה ומודל.
חשוב לזכור: זה מאד חשוב ומעניין לפרט היפותזה, שהיא בעצם ההשערה/ניבוי של תאוריה/מודל ספציפיים (ראו בהמשך עוד פירוט לגבי ניבויים). בדרך כלל זה פחות חשוב, ולפעמים אף מזיק, להגיד מה ההשערה שלכן, במובן של ״מה חשבנו שהולך לצאת״. למה מזיק? כי
- אם אין ביסוס מוצק להשערה (ע״י מחקרים קודמים), זו לא השערה אלא ניחוש.
- כי העיקר הוא לא מה חשבתן אלא זה שהניסוי הולך להכריע בין 2 היפותזות או יותר.
למה בכל זאת נרצה לפעמים לכתוב מה ההשערה (כאמור רק אם יש לה ביסוס)?
- כי זה מאפשר לנו להשתמש בערך p חד זנבי
- אם ממש חשוב לנו לבסס את הנרטיב של השערה בכיוון מסוים. בד״כ זה לא חשוב; אבל אם למשל מדובר על ההשערה המרכזית של המחקר, אולי זה כן.
טענות אמפיריות זה משפטים שטוענים שמשהו מסויים הוא כך. למשל: ״יש מנגנונים שונים לעיבוד ויזואלי של המספר ולעיבוד המילולי שלו״, ״ישנם הרבה גורמים אפשריים לקושי בקריאת מספרים״, ״יש מתאם חיובי בין זיכרון פעיל נמוך לבין קושי בחישוב״, וכו׳. עבור כל טענה אמפירית, ללא יוצא דופן, בכל חלקי העבודה, יש לציין מה ההצדקה שלה! בגדול, יש 3 הצדקות אפשריות:
- ממצא במחקר שלנו.
- רפרנס למחקר קודם (רצוי מאד לתת רפרנס למאמר האמפירי, לא לריוויו, ובכל מקרה אי אפשר לתת רפרנס למאמר שהציג את הטענה בתור היפותזה בלי לבדוק אותה)
- טיעון לוגי: כיוון שכבר הצדקנו את טענות א׳+ב׳, נובעת מכך טענה ג׳ בגלל כך וכך.
רמה תיאורטית לעומת רמה אופרציונלית – תוכן וניסוח
על הרבה דברים אנחנו יכולים לדבר גם ברמה התיאורטית וגם ברמה האופרציונלית.
ממצאים תמיד ינוסחו במונחים אופרציונליים: מטלה ספציפית, מדד ספציפי במטלה, ממצא סטטיסטי ספציפי…
מסקנה / היפותזה תמיד ינוסחו במונחים תיאורטיים: מנגנון קוגניטיבי, מודל, תהליך פדגוגי, אסטרטגיה…
למשל:
״במטלת קריאה בקול, לדניאל היו הרבה טעויות שיכול ספרות״ – זה אופרציונלי – ממצא.
״לדניאל יש ליקוי בעיבוד סדר הספרות״ – זה קוגניטיבי-תיאורטי – מסקנה.
אנחנו גם תמיד רוצים לקשור בין הרמה התיאורטית לאופרציונלית. לפני שהרצנו ניסוי, אנחנו מתארים את הקשר בין מנגנון קוגניטיבי לבין ממצא צפוי אפשרי (״אם לדניאל יש ליקוי בעיבוד סדר הספרות, יהיו לו הרבה טעויות שיכול ספרות״) – אנחנו קוראים למבנה הזה ניבוי.
גם אחרי שכבר יש תוצאות אנחנו מתארים את הקשר בין הרמה התיאורטית לאופרציונלית (״היו לדניאל הרבה טעויות שיכול ספרות, מכאן שיש לו ליקוי ברכיב סדר ספרות״) – אנחנו קוראים למבנה הזה הסקת מסקנה.
אחת הטעויות הנפוצות היא לתאר תוכן מסוים תוך שימוש במושגים ששייכים ל״רמה״ הלא נכונה. למשל, לתאר ממצאים במונחים תיאורטיים, או לתאר מסקנה/היפותזה במונחים אופרציונליים. קל מאד ״ליפול״ בטעות הזאת – בדקו את עצמכן כל הזמן. זה מבלבל במיוחד במשפטים שמאחדים את 2 הרמות. לדוגמה, בניבוי ״היו לדניאל הרבה טעויות שיכול ספרות, מכאן שיש לו ליקוי ברכיב סדר ספרות״ – החלק הראשון של המשפט מתייחס לממצא ומתואר במושגים אופרציונליים, החלק השני מתייחס למסקנה ומתואר במושגים קוגניטיביים-תיאורטיים.